בני וודו-תערוכה/אוצרת יהודית גואטה

תערוכה חדשה מוצגת בגלרית בית הסטודנט – בקומת קרקע, הציבור מוזמן

בני וודו צלם בכל הוויתו. בני מדבר צילום.
בני מכיר את השפה הצילומית על גווניה, ומשתמש בה בכל אספקט בחייו.
ולכן כשבני מצלם הוא יכול לנוע בגמישות מלאת חן בין טווח רחב של נושאים העוטפים את חייו כאדם, כגבר, כבן לעדה האתיופית, כישראלי.
בני ניחן ביכולות אסתטיות מרהיבות. היכולת שלו לנסח דימוי רב יופי ורב תוכן עולות בקנה מידה אחד.
גוף העבודה שמוצג כאן מביא שני פרקים קצרים מתוך העשייה הנרחבת שלו מאז סיים את לימודי הצילום שלו בבית הספר להנדסאים במכללת ספיר.
לכאורה שני גופי עבודה נבדלים שצומחים מתוך מסורות צילומיות שונות ואוחזים בשפות שונות...אך למעשה הם לכודים זה בזה . לא ניתנים להפרדה.

סדרת הקייסים
הקייסים הינם המנהיגים של העדה. מנהיגים רוחניים רבי עוצמה , לפחות כך היו באתיופיה. השינויים והקשיים שעברה העדה בהתאקלמותה בארץ ייצרה בדיקה מחודשת או אולי שבר במעמדם של הקייסים אל מול בני העדה ובעיקר אל מול הצעירים שבהם. הערעור על הסמכות והכוח. הערעור על המונופול.
בעבודת הפורטרטים המרשימה שלו בני מתעד את כל הקייסים בלבושם המסורתי ובשיא תפארתם ומשיב להם את העוצמה והכבוד לה הם ראויים על פי תפיסתו.
לא פשוט לעמוד שם מולם. לא פשוט לשכנע אותם להצטלם. ובני לא מוותר. הוא מבין את החשיבות שבמהלך התיעודי. הוא מבין ויודע שדווקא הוא מחויב להשיב להם את העוצמה והכבוד והמעמד שאבד בחלקו בניסיון להתערות כאן בישראל.
ואנחנו מתבוננים בהם. אנשים יפים טקסיים מביטים אלינו במלא מודעותם ופיכחונם. הבגדים הטקסיים והאסתטיקה הלא מוכרת שובים את ליבנו. המבט שלהם צורב בנו, אנחנו מזהים את אהבה ואת הכבוד הרב שבני מביא איתו אל תוך הצילום ומעניק אותו מחדש להם.

פורטרט עצמי
בדיקת הזהות . ההתבוננות של הצלם אל עצמו. הניסיון להגדיר מהות שחובקת בתוכה הרבה קצוות. היכולת להתבונן נכוחה , לכאב, להתפתל, לאמר –לא פשוטה.
בני מכיל הרבה עולמות ושדות המתנקזים אל תוכו ומבקשים מיקום ואחיזה מוצהרת בהווייתו.
בסדרה הזו המכילה מהלך של התבוננות עצמית תוך כדי ביצוע ריטואל טקסי פגאני עשויה להיוולד התובנה המכילה את הגדרת הזהות העצמית.
ובני משתף אותנו בטקס בו הוא נולד מחדש תוך כדי השלה של הוויה אחרת. המאבק בין הלבן לשחור המאבק בין החיצוני לפנימי. המאבק בין העובר לגבר.
אנחנו מצויים בתוך הרחם, האפילה בה מתנהל המהלך המטמורפוזה, שבסופו בחירה בזהות. הסדקים הסודקים את העור, הרצון להבקיע והכאב שבבקיעה אוחזים את המתבונן . לופתים אותו. כמו גם האיכות הצילומית והאיכויות האסתטיות המרהיבות שבני מציג בפנינו.
בני מנהל בסדרה זו גם דיאלוג עם עולם הצילום. אי אפשר שלא לחשוב על סדרת הצילומים המופלאה של הצלם רוברט מייפלתורפ המצלם בניו-יורק של שנות השבעים והשמונים את הגברים השחורים המושלמים בעירום.

שתי הסדרות למרות שונותם אוחזות זו בזו. שתיהן יחד בונות את הזהות של בני ואת הקשיים מולם הוא מתייצב בעולם ובחברה הישראלית. ובני נמצא שם כולו יפה ובוטח. ונחוש ומחויב למי שהוא.